<h1>שו"ת הרשב"א ח"ז סימן צ"ט</h1>
<h2>דף עב:</h2>
עוד השיב, בגוי שהיה בידו קיתון של יין, ומזג ושתה ונשאר בקיתון עכבת יין, ואחר כך הוציא מהיין שבחבית באותו קיתון. דיין שבחבית מותר הוא, דהוה ליה נצוק בר נצוק. דאף מה שנשאר בקיתון אינו אסור לכל (הנותר) [היותר] אלא משום נצוק. דמה שיצא חוץ לקיתון בשפיכת הגוי כחו של גוי הוא, ולא גזרו בכחו אלא מה שיצא חוץ, אבל מה שנשאר בפנים לא גזרו בו. וכדאיתא בע"ז גבי המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת החבית ולמטה אסור, ואוקמה רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו, ואקשינן אי גוי המערה אפילו גווא דחביתא נמי ליתסר, ופרקינן כח גוי מדרבנן הוא דאסור וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפיק לבראי לא גזרו ביה רבנן. והלכך למאן דסבירא ליה נצוק לא הוי חבור, מאי דאשתאר בגווא דמנא שרי לגמרי. אבל אנן דקיימא לן נצוק חבור, מאי דאשתאר בגווה דמנא איכא למימר דאסור משום נצוק כדעת הראב"ד ז"ל, ואע"פ שמה שיצא לחוץ אינו אסור אלא מגזירה שגזרו בכח גוי. ולפיכך יין שבחבית אינו אלא נצוק בר נצוק, ומסתברא דמותר, וכן דעת בעלי התוספות בשמעתא דהחזיר גרגותני לגת [נ"ו ע"ב].
